סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 מכונה "חזקת הגיל הרך",
הקובע : "ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אימם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת". לפיכך, הביטוי "חזקת הגיל הרך" מעוגן בחוק כהעדפת האם כמשמורנית יחידה, לגבי ילדים שטרם מלאו להם שש שנים, במקרה של פרידת הורים שלא הצליחו להגיע להסכם.
נוצר מצב שבו הילד נמצא במשמורת האם, כאשר על האב להסתפק בזמני שהות מצומצמים.
חזקת הגיל הרך, זוהי חזקה מיושנת שהתאימה בעבר למציאות בה האב יצא לעבודה ופרנסת הבית הייתה מוטלת על כתפיו ואילו האם נשארה בבית כשתפקידה העיקרי היה הטיפול בילדים.
מאז, חלו שינויים חברתיים מרחיקי לכת וביניהם, האימהות יצאו לעבודה והאבות הפכו לשותפים ומעורבים בגידול ילדיהם, כך שהחזקה אינה מתאימה למציאות של ימינו לא מבחינת הגדרת התפקידים של ההורים ולא מבחינת טובת הילד, שבין היתר היא לגדול אצל שני הוריו.
כן, חזקה זו תורמת להעצמת המאבק בין ההורים בהליך הגירושין ובין היתר לפגיעה בטובתו של הילד.
לימים, בשנת 2005 הוקמה ועדת שניט במטרה לבחון את ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין ובין היתר את תחולתה של חזקת הגיל הרך. בחינה מחודשת של מימוש ההורות, קביעת המשמורת וחלוקת זמני השהות בעת הגירושין.
בין המלצות הועדה היא, כי מאחר וזכותו של הילד היא ששני הוריו יהיו אחראים לגידולו ולהתפתחותו ושיהיה לו קשר אישי, ישיר ורציף עם כל אחד מהם, אין מקום להמשיך את החזקה הנוהגת כיום לפיה ילד עד גיל שש יהיה בחזקת האם. לכן, קובע החוק המוצע קווים מנחים להורים ולבית המשפט להסדרת חלוקת האחריות ההורית ומימושה תוך אימוץ עיקרון טובת הילד.
